January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

מחשבות של כניסת השבת

March 31, 2017

התעוררתי משנ"צ של שישי. 

טרוטת עיניים הלכתי להכין לעצמי קפה ופתאום נשטפתי בסוג של ריקנות.. 

התיישבתי בכורסא האהובה עלי, צפיתי בנוף היפה הנשקף מן המרפסת בשעת בין ערביים ושאלתי אותי: "אז מה חסר לך כרמי"? 

לא לקח לי יותר מדי זמן להבין שזו אותה "שגרת שישי " שאף פעם לא היתה לי שאני כל כך מתגעגעת אליה.

 

"שגרה", אולי "קדושה", הסמנטיקה לא משנה.. אני רק יודעת שפתאום מאד התחשק לי לחבק מישהו קרוב, לאכול ארוחת ערב בחיק המשפחה, וכשאני אומרת "משפחה" אני מתכוונת למשפחה שלי העתידית, זו שאצור עם האיש שטרם נכנס לחיי...

 

 

 

 

 

 

בקיץ 2006, בשלהי הזוגיות האחרונה שהייתה לי, הלכתי לאיזה אסטרולוג מפורסם. הוא ראה במפה שלי את שלל הפוטנציאל והיכולות שלי, וכמו כן את כל הפרידות והניתוקים שהחיים עוד יזמנו לי, ובין כל המילים שאמר יש משפט אחד שעדיין מהדהד בזכרוני: 

"אתן הלביאות, נשים מדהימות.. אבל בסופו של דבר, כל הלביאות הולכות לישון לבד." 

אז עוד לא ידעתי עד כמה הוא צדק.. היום, אחרי עשור של בדידות מזהרת אני מתחילה לזהות בתוכי מקום שמבקש למרוד באמירה הזאת.

 

ואני, אני אלופה ביצירת מציאות. יש לי את כל הכלים והידע כדי למגנט אלי את הגבר הכי קרוב למושלם שאני רק יכולה לדמיין. אבל אני נמנעת.. ולא רק מן המגנוט. אני נמנעת גם מדייטים, ומהיכרויות חדשות. כי זה לא מלהיב אותי, ואני יודעת שכשארצה באמת, אז גם אם אשב בצינוק הוא ימצא אותי. כי כך עובד היקום. 

היום ברור לי שהפער בין מציאות לבדית לבין מציאות זוגית-משפחתית שלי, נמצא בתוך התודעה שלי, חבוי בתוך איזה רגש קדום או דפוס שאני לא מסכימה לשחרר ולא בהכרח תלוי בעשייה שלי.

 

אז אני מנסה לדמיין איך מרגיש קשר של אהבה שיש בו גם נוכחות וגם מחויבות, ופתאום אני מבינה שאני לא יודעת.. כי מעולם לא חוויתי כזה. הקשר הכי אוהב ומחייב שהיה לי, היה עם ג'נטלמן אנגלי שהיה עוזב אותי מדי קיץ לחודשים ארוכים, וחוזר עם בוא הסתיו. אחריו הגיעו רק הבטחות שלא מומשו- או בשמם הנפוץ יותר: "אהבות נכזבות".

 

אז כך אני יודעת לאהוב, וזה הזיכרון המוטבע שלי: 

**אהבה, חייבת לבוא עם כיווץ**

 

הכיווץ הזה.. המתוק מריר הזה.. שיש בו עוצמה, וריגוש ותחושת משמעות.. זה, זה הפער. 

הנה, עליתי עליו. ועכשיו אני צריכה לברר עם מלכת הדרמה העקשנית שבתוכי האם היא מסכימה לוותר על הכיווץ הזה. האם היא מוכנה להרגיש משמעותית גם ללא הטיפוס הסזיפי והמתיש? גם אם הקשר לא מגיע עם תאריך תפוגה? האם היא מסכימה להיות חשופה באמת לשיקוף חיצוני אותנטי 24/7, כזה שלא תוכל לברוח ממנו כשיתחיל להיות לא נוח? 

 

"הלו הלו, תרגיעי! רק התעוררתי וכבר נפלת עלי עם שאלות הרות גורל??" היא מתקוממת בתוכי.. ואני מרגיעה אותה ומסכימה לדחות את הקץ רק עוד טיפה.. כי אני קשובה לשעון המתקתק.. ודווקא לא זה הביולוגי, הוא דווקא פחות מטריד אותי להפתעתי. 

זה שעון הלב שהולם בחוזקה ומבשר לי על אהבה גדולה, מפצפצת ולא מכווצת, שמתדפקת על דלתי. תיבת אוצר מפתיעה ולא צפויה שממתינה להיפתח כמו מתנה, כשרק אסכים לוותר על הפער.. כשרק אסכים להיפתח אל החדש וללמוד מה זו אהבה... אמיתית.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.