January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

עוד מחכה לאחד...

October 26, 2015


 

 

הזמן ממשיך לחלוף, ואתה ממשיך להתמהמה... ולפתע עלתה בי תהייה אמיתית, הכיצד אזהה אותך כשתופיע...? 
מסע החיים שלי הפגיש אותי עם לא מעט גברים, יש מצב סביר שאת חלקם אינני זוכרת. 
כל כך הרבה מורים, ולמידה שלא נגמרת.. 

בגיל 37 כבר לא סופרים.

לא את הגברים וגם לא את הצלקות שהשאירו אלה שנחוו על ידי כנוטשים. הדבר היחיד שאני יכולה לספור זה את מספר החוליות בעמוד השדרה שלי, שהתחזקו והזדקפו מכל מפגש סוער יותר או פחות. כי כל אהבה שהייתה לי, גם אם סופה נגזר להיות אכזבה מרה וצורבת, עודדה אותי להתמרת אהבת העצמי שלי, עזרה לי להבין את תפקידו של כל קשר בחיי, עד שמצאתי בתוכי את ההשלמה השלווה עם סיומו. 
ההשלמה הזו הרחיבה את ליבי, בנתה בו חדרים חדרים, בהם השתכנו להם בנחת אהובי העבר שלי. שלושים ושבע שנות חיים לימדו אותי להכיר בעובדה שהלב שלי הוא מרחב אינסופי המבקש להכיל עולם ומלואו. ומספר החדרים בו כמספר הדלתות הסגורות. לא הייתי רוצה לחזור דקה אחת אחורה. 
אך יש עוד סוויטה אחת פנויה בקומת הפנטהוז.. והיא ממתינה לזה שלא נרתע ממרחבים לבביים אינסופיים. 

אני אישה גאוותנית, ולא מוכנה להתפשר. ואולי זו בכלל הפנטזיונריות המופרזת שלי שממתינה לדמותו של אביר שתפור בדיוק על פי מידותיי. אביר כזה גיבור שלא מפחד מאש בוערת ולא ממים סוערים, רגליו נטועות בקרקע וראשו מפלרטט עם עולמות עליונים. איש רוח ואמנות, כזה שיודע לחלום ויודע גם להגשים. 
אני יכולה רק לקוות שאני מוכנה לדמות אבירית שכזו. אחרי שנים בהן ראיתי את עצמי כקבצנית, שמושיטה את ידיה בתחינה כדי שאותם אבירים פוטנציאלים יעניקו לה מעט אהבה, הסכמתי לשנות את הסיפור, והיום אני מרגישה כמו הכבשה השחורה שהפכה לפייה קלילת כנפיים, מלטפת ראשי עוברי אורח, מעניקה להם מאור אהבתה, מעירה לבבות מנומנמים משנתם וממשיכה הלאה אל היעד הבא. 

אבל האם אני מוכנה לראות מעבר לזמניות הזו? האם אני מסכימה להקריב את בדידותי המזהרת על מזבח אהבת-עד, עם כל האתגרים הכרוכים בכך? האם אני מוכנה לאבד את שיווי המשקל.. להתערבב ולהתערבל בנשמה שותפה מבלי לפחד לאבד את זהותי הייחודית ואת העצמאות שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליה? 

ובעוד הטקסט הזה נכתב, עולה בי שאלת השאלות שמקפלת בתוכה גם פתרון אפשרי.. 
האם אני מסכימה לשחרר את כל ההתניות וכל הרעיונות של מי אתה צריך להיות, ואיך אתה צריך לבוא, ופשוט לאפשר לך להגיע? האם אני מסכימה לוותר על עולם הדימויים החולמני שלי, עולם של אבירים ופיות, מלכים ונסיכות ולהכיר בעובדה שהחיים לא מושלמים, ואהבות הן לא מושלמות ולרוב קורות בין איש ואישה, בשר ודם, ולא בין שתי דמויות מסרט של דיסני? 

שאלות חשובות המערערות את מגדל הפנטזיות שלי ומאיימות על המשך החיים ב"אזור הנוחות" המבקש להיטלטל.. ואני עוד אחשוב על הסוגיות האלה, ואמצא בתוכי את ההסכמה לוותר על האביר ולפתוח את ליבי לאיש המיוחד בפשטותו, השלם והלא מושלם שעושה את דרכו אל חיי, ובלבו המפתח לסוויטת הפנטהוז המיותמת.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.