January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

ילדה גדולה ופרפקציוניסטית

September 10, 2016

 


"ילדה גדולה עם ים של פוטנציאל, שנים שהיא סובבת באותו המעגל.." כך כתבתי על עצמי לפני חמש שנים. 
והנה אני היום- אותו פוטנציאל, אותו מעגל, אותה הילדה, שהיום היא כבר אישה שמשוועת לפריצת דרך. 

והחיים כבר לימדו אותי שפריצות הדרך המשמעותיות ביותר הן אלה שמתרחשות פנימה, בתוך התודעה ולאו דווקא במציאות החיצונית. 
והנה אחרי שנים של עבודת מודעות וקילוף שכבות רגשיות, אני חושבת שהרגע חוויתי פריצת דרך משמעותית.. הבנתי את השורש לכל התסכול, הזיעה, המאמץ והעצבות שמלווים אותי משחר ילדותי. 

השורש הזה מורכב משתי מילים: "לא מספיק". 

זה מתחיל בבית שבו גדלתי, בית שבו לילדה הקטנה שהייתי אסור היה להביע כעס, כי לכעוס על ההורים משמעו "להתחצף". וכילדה שכל רצונה הוא לקבל אהבה ואישור מהוריה, עשיתי כל שביכולתי כדי לרצותם. זו הייתה משימה קשה עד בלתי אפשרית. 
מה שלא עשיתי כדי לקבל אהבה היה מתקבל בביקורת או שהיה נדחה בביטול. וכך מילדה מרצה שמרגישה לא מספיק טובה, הפכתי את הפרפקציוניזם לתכונה משלימה שנוגעת בכל תחום בחיי עד היום. כי אולי אם אהיה מושלמת אקבל סוף סוף את האישור המיוחל ואזכה לאהבה לה אני זקוקה כמו אוויר לנשימה. 

את הנרטיב הזה אני מזהה לכל אורך חיי, והוא מפעיל אותי כבובה על חוט ודואג להשאיר אותי "במעגל". 

גם היום כאישה בוגרת ומודעת, אני עדיין מדירה את הכעס. אני נפגעת, אני מתכנסת, אני מעבירה את עצמי תהליכים ופותרת את הקונפליקטים בחיי באמצעות המודעות. "שולחת אור ואהבה" לסיטואציה, דורשת מעצמי לאהוב כל אדם וכל מצב, מחפשת את האחריות האישית שלי בכל קונפליקט. אבל לא כועסת.. כי מה יועיל לי הכעס? "כעס זה רעל".. אני מספרת לעצמי. אבל כרמית הקטנה כבר יודעת שאם תכעס, לא יאהבו אותה. 
אבל הכעס, כמו כל רגש, גם הוא מבקש הכרה בתוכי. גם הוא רוצה חיבוק. הכעס הוא אנרגיה גברית מובהקת שמניעה לפריצה. וכנשמה עם עודף היבטים נשיים לא יזיק לי לכעוס קצת.. אולי אם אסכים לכעוס, אפסיק סוף סוף להאשים את עצמי על מקצב החיים האיטי שלי, על קשרים שנסתיימו, על כל מה שעוד לא מימשתי, ועל הצורך שלי במחיאות כפיים.

אולי אם אסכים לכעוס (ולא על עצמי לשם שינוי..) , אפסיק לפחד כל כך מן המימוש, ואוכל להתחיל להעניק את שפע המתנות שקיבלתי מן הבריאה מבלי שתחושת הספק תקנן בי כל הזמן ותמלמל לי כי השיר עדיין לא מושלם, והאלבום לא מספיק טוב ולא ראוי להיות מופץ, והמסר עדיין לא מספיק רהוט, ואולי כדאי שאלך לעוד סדנא, שאקרא עוד ספר ועוד אחד, שאלך למטפלת הזאת ולקאוצ'ר ההוא ואצבור עוד קצת ידע על נפש האדם ואולי אז.. רק אז.. אהיה מספיק טובה כדי להיות מורה לאחרים. כי בעולמי הפנימי, אין מקום לטעויות. והצורך במושלמות הוא התירוץ הכי מושלם להישאר באזור הנוחות. שהוא האזור ה"נחות".

הפרפקציוניזם הארור הזה, קוטל יצירתיות מס' 1 בגלקסיה, מעודד רפיון ידיים וקיפאון, הוא לא יעזור לי, כי אין דבר יותר מפחיד מאשר הביקורת העצמית המסרסת שלי. 
הפרפקציוניזם הארור הזה שמארגן אותי בכל פעם מחדש כפאם פטאל בלתי נשכחת עבור מושאי אהבתי החמקמקים, הוא לא יעזור לי כי כמה מושלמת שלא אארגן עצמי להיות, עד שלא אאשר את עצמי על כל רבדיי, אמשיך לישון באלכסון. 

******************
הבוקר לקחתי את כרמית הקטנה לשיחה, אחזתי בידה, הבטתי עמוק בעיניה החומות והעצובות ואמרתי לה שהיא לא אשמה. לא בתודעת ההישרדות שהיא סוחבת איתה, וגם לא באכזבותיה הרומנטיות. היא גם לא אשמה בחוויית ה"לא מספיק" שמקננת בה מאז ומעולם. 
כי אני, כרמי הגדולה מאשרת אותה. ואני גאה בה על כל מי שהיא. ומותר לה להיות לא יפה. ומותר לה לכעוס.. וזה בסדר שלא יאהבו אותה, לא כולם חייבים לאהוב אותה- כל עוד היא אוהבת את עצמה.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.