January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

לבדות כבחירה אמיצה

August 25, 2016

 

 
"איך זה יכול להיות שבחורה כמוך לא נמצאת בזוגיות?"


"כרמי, תגידי.. מה עם איזה 'גברבר'? לא בא לך כבר?"

"איך את מסבירה את זה שבחורה כמוך עדיין לבד? אני מנסה להבין את זה, שובר ת'ראש ולא מצליח למצוא את התשובה.. "

השאלות האלה הן מנת חלקי ברמה היומיומית כבר קרוב לעשר שנים, פעם זה היה מציק לי. לפעמים מעליב, או נוגע בנקודה רגישה מאד. היום לשמחתי, אני מוצאת את זה מחמיא יותר מכל דבר אחר.

ולא, זה לא שאני לא רוצה אהבה, ברור שאני רוצה. רק שעד כה היתה לי נטייה למשוך לחיי קשרים בעלי אופי לא מספק, או בלתי מושג, ואם לא די בכך אז לדאבוני הרב נולדתי עם כרטיס זיכרון מורחב וכפתורDELETE  מקולקל.


יש בי ילדה מתגעגעת שלא יודעת לסיים, לא יודעת לסגור, לא יודעת להיפרד.


הרבה אחרי שדברים נגמרים במציאות חיי אני עוד ממשיכה לפנטז אותם בדמיוני.. לפעמים מדמיינת עתיד, לפעמים חוזרת להרהר בעבר. חוזרת על פרקים שכבר קראתי, אבל הפעולה שמאז ומתמיד איתגרה אותי היתה "לדפדף". ללכת הלאה, לדפדף אל הבלתי נודע, אל מה שטרם נכתב.


אני לא מתאהבת בקלות.. אבל כשאני כבר מתאהבת, זה קורה לי בפול ווליום. מושאי האהבה שלי הם לרוב נוודים בנשמתם, יש להם עיניים טובות, כישרון גדול, הם יצריים וסוערים ובעלי איכות מעודנת כזו שקשה לוותר עליה וקל להתמכר אליה. הגברים שאני מושכת לחיי תמיד מחויבים יותר לתוכניות ולשאיפות של עצמם מאשר לרעיון של לאהוב אותי. ורק אני לא מוצאת את הסתירה, למה זה צריך להתנגש.. ואיך אפשר לוותר על מתת אלוהה שכמוני.

בכל הקשרים שלי ידעתי שאני נאהבת, ידעתי שאני מוערכת, אבל משהו שקשה לי לשים עליו את האצבע לא איפשר לזה לקרות.. אז אפשר להאשים את המציאות ולקרוא לזה טיימינג מחורבן, אפשר להאשים את אלה שלא ידעו להעריך אותי ונעלמו, ואפשר לקחת אחריות ולנסות להבין מה בתוכי יצר את המעגליות הזאת שמחזירה אותי בכל שנתיים שלוש לאותה חוויה המזמנת לי אכזבה, ועוגמת נפש.


הרי בתוך תוכי אני יודעת שזה לא הם- זו אני.


זה לא "הוא" שנוטש אותי- זו אני שנוטשת את עצמי ברגע שאני מזהה את דמותו האבירית מפציעה בחיי.


זה לא "הוא" שמתבקש להיות יותר נוכח- זו אני שמתבקשת להיות נוכחת, ולא לשכוח לרגע שאני ראויה לאהבת אמת ולא מיליגרם פחות מזה.


זה המעברים החדים האלה בין המלכה לקבצנית בעולמות החיצוניים והפנימיים שלי, כשאני שוכחת את המטרות שלי, כשאני לא מצליחה להציב גבולות בנועם, באסרטיביות, מתוך תחושת מלכות.


כשכוח המשיכה מנהל אותי, ולא הידיעה שמדובר במקסם שווא. כשאני פועלת מתוך צמצום ופחד לאבד, ולא מתוך מקום של שפע, אמון ואהבה עצמית.


אז וואלה.. קל זה לא. אבל זה מה שבחרתי, ואני שלמה עם זה. זו הדרך של הנשמה שלי להתעלות ואני יכולה רק לכבד את רצונה. וזו התשובה האולטימטיבית שלי לכל התוהים והתוהות.. כך בחרתי. בחרתי לחזק את חווית העצמי שלי דרך הלבדות. זו בחירה אמיצה ואני גאה בה.

אין לי שום כוונה להנציח את המצב, אבל זה מה יש כעת, ולשמחתי הרבה יש לי עוד הרבה סיבות להיות אסירת תודה בחיים האלה.


אומרים שלמצוא את הנשמה התאומה שלך זה כמו לחצות את האוקיינוס, משימה מאתגרת שיכולה להימשך לפעמים... חיים שלמים.


ולעומק האוקיינוס העצום הזה אני עוד חותרת. על סירה קטנה וחשופה, בשתי ידיי הקטנות. לפעמים נשאבת למערבולות ומתעייפת ולעיתים מאפשרת לעצמי לנוח ולהינשא במתינות על הגלים..

אבל אני אמשיך לחתור בעוז, כי אני יודעת עמוק בליבי שאיפשהו בתוך הכחול הגדול הזה, ישנה סירה ובתוכה איש אחד, נחוש ומיוחד שחותר את דרכו אלי, והוא לא ינוח עד שלא אנוח אני, בין זרועותיו.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.