January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

על אחדות, ייחודיות ומירי רגב

July 12, 2016

 

הי. קוראים לי כרמי שימרון, אני תימניה אסלית.
יש לי שיער שחור, עיניים שחורות וצלוליטיס.

עד גיל 26 רציתי כל דבר שלא היה לי. צבעתי את השיער בכל גוון אפשרי, עשיתי דיאטות כסאח כי תיעבתי את הגוף שלי, לא הייתי יוצאת מהבית בלי פן וקילו מייקאפ שיסתיר את כל הפגמים שמצאתי בפרצוף שלי. 
אני את תחושת הקיפוח מכירה.. נולדתי איתה, ואיפשרתי לה לנהל אותי מרבית חיי. כל עוד הרגשתי מקופחת, המציאות שיקפה לי את זה ביתר שאת, נכנסתי למסגרות שלא קיבלו אותי כמו שאני, הרגשתי שאף אחד

 

מבני המשפחה שלי לא באמת רואה אותי, וכל גבר שנדלקתי עליו, רצה את החברה הבלונדינית שלי.

ואז חל המפנה.. 
בשלב מסוים כשמאסתי בהתעללות העצמית ובכל הסרבול הכרוך במאמץ להיות מישהי אחרת, עלתה בת קול מתוכי ולחשה לי כי הדרך היחידה אל האושר עוברת דרך האותנטיות, דרך הכרת והוקרת העצמי. 
אם אני נדרשת "לקפסל" לכם תהליך של 12 שנה לכמה שורות קצרות, אספר לכם שלאט לאט החלה לנשור ממני התחפושת, התחלתי לקבל את החיצוניות שלי ואפילו לחבב אותה, אבל גם זה לחלוטין לא סיפק אותי וקצת לפני גיל 30 התחלתי מסע של היכרות מעמיקה עם *הפנימיות שלי*, עם כל החלקים שלי- אישיות ונשמה, והתחברתי לייחודיות שלי. 

ככל שהעמקתי בתהליך הרגשתי יותר יפה, יותר שלמה, ויותר שמחה בחלקי. התחלתי להעריך את המתנות הגדולות שקיבלתי במסע החיים הזה והן רבות. 
והיום, למרות שיש לי עוד הרבה יעדים לכבוש והמסע עבורי רק מתחיל (לפחות כך אני מרגישה..) לא הייתי מתחלפת עם אף אחד בשום דבר. היום אני אוהבת את עצמי בדיוק כפי שאני, השלמתי עם הסיפור שלי ועם כל הבחירות שעשיתי במסע החיים הזה, אפילו עם הצלוליטיס השלמתי.

 

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
 

כי עושה רושם שלאחרונה השד העדתי חזר להרים את ראשו, וקולות של קיפוח, שנאה ופירוד החלו להישמע ברחבי הרשת. 
ביקשתי להבין על מה המהומה וקראתי את הפוסט של גידי אורשר. 
וואלה.. לא התחברתי. לא הרגשתי צורך ללחוץ לו "לייק" אבל בטח שלא התחשק לי לצלוב אותו בכיכר העיר. בחיי שיותר מכל, מילותיו עוררו בי חמלה כלפיו, כי ניכר היה שהוא כותב אותן מתוך תסכול גדול. 
ואז קפצו להם שרת התרבות ורוה"מ ומיהרו "לגנות" את גידי אורשר, ואחריהם החלה שרשרת של גינויים מכל קצוות הקשת. 
כל אומת הפייסבוק רועשה וגעשה בגלל סטטוס עלוב שמשקף בסך הכל ניתוק של אדם מעצמו, וחוסר השלמה עם כל חלקיו.

 

על מי זה מאיים ובמי זה פוגע? 
בכל אלה שמרגישים נפרדים. בכל אלה שמפקידים את האחריות על האושר שלהם ואת תחושת הערך העצמי שלהם בידיים של יישות חיצונית. 
אם יש משהו שהבנתי בנתיב ההתפתחות הרוחנית שלי, זה שכולנו כבר מאוחדים. נולדנו ככה. 
נפרדות היא אך ורק אשלייה (!), סיפור שמכרו לנו מקדמת דנא כדי להרוויח שליטה, כוח, ממון..
כל אחד מאיתנו הוא איכות אלוהית חד פעמית מזוקקת שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיה, ואנחנו כולנו לא יכולים להתקיים אחד ללא השני. 
הדרך לאחדות לא מתחילה ב"קבלת האחר" כי אין אחר! 
הדרך לאחדות מתחילה בקבלת הייחודיות **של עצמנו** 

קבלה מוחלטת של האינדיווידואליות שלנו, של המסע שלנו. 
הדרך לאחדות מתחילה ב**חיבור לאור הפנימי המיוחד שלנו**. 
ומכיוון שכך, אין שום טעם ב"גינוי". 
ברמה העמוקה, גינוי הוא בסך הכל ביטוי לדחייה או הוקעה של חלקי צל בתוכנו. וכמו שלא ניטיב עם עצמנו אם נגנה את עצמנו על עצלות רגעית, או על פליטת פה, כך אין כל טעם לגנות את האחר. 
לא בדרך זו נתקן את העולם.
הדרך היחידה לתיקון עולם היא הפצת אור. ובשביל להפיץ אור, צריך קודם כל להתחבר אליו.

מהרגע שהפנמתי את זה הפסקתי "לגנות", להתקומם כנגד עוולות, לבקר ולהתלונן. יש מספיק מהאנרגיה הזאת בעולם.. אין לי צורך להוסיף. 
אני משתדלת להפנות את המבט פנימה, כי רק את עצמי אני יכולה באמת לתקן.. הרי כל מה שבאמת קיים הוא עולמי הפנימי- העולם החיצון הוא רק השתקפות של הפנים, ולנסות לתקן אותו זה כמו לנסות לדחוף את היד למראה כדי לסדר את השיער... בלתי אפשרי.
התבוננות פנימית בלתי מתפשרת היא תולדה של **לקיחת אחריות מלאה** על כל מה שהחיים משקפים לנו, וזה דורש לא מעט אומץ והמון כנות. 
זה מסע לא בהכרח פשוט, אבל בחוויה שלי הוא עשרות מונים יותר מתגמל מהבחירה בקורבנות. והוא הדרך היחידה אל האהבה והאושר שאינם תלויים בדבר.. 
והאין זה מה שכולנו מייחלים לו?

מזמינה אתכם לחשוב על זה. 
(בתמונה: אני בימי השפכטל והצבע- גיל 24, והאחיינית המתוקה שלי שהיום היא כבר אישה קטנה)

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.