January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

משבר אמון

April 9, 2016

 

כיף שהחורף מאחורי. 
בחודשים הקרים יצאתי לטיול ארוך בנבכי תת המודע שלי, כי הבנתי ששם טמונות כל התשובות. אז הלכתי לסדנאות, "בלעתי" ספרים מעוררי השראה, ביקשתי לרפא את כל המרחבים, וזה לא היה פיקניק.. צעדתי בשבילי תודעת החסר, הפכתי כל אבן, חפרתי לעומק האדמה וביקשתי למצוא את השורש. מאיפה הכל התחיל, על מה אני צריכה לוותר בתוכי כדי שהמציאות תתחיל להקרין לי את הסרט הרצוי, כי המצוי כבר מתחיל לשעמם אותי, אני מכירה היטב את העלילה, את התפאורה, ובעיקר את הגיבורה הטראגית -שהיא אני.
החורף הנוכחי היה מאד מוכר. כבר עברתי חורפים כאלה.. מקפיאים. מצמיתים. אבל בכל זאת היה בו משהו שונה.. ליוותה אותו תחושה עמוקה של סוף. היה לי ברור שזוהי שירת הברבור של החיים כפי שהכרתי אותם עד כה. 
כל פחד שידעתי בחיי האלה והאחרים שיחזר את עצמו בחורף הזה, אפילו נסחפתי לריקוד מסחרר עם "הגבר הנעלם".. 
היה זה טנגו חושני, ממכר ודרמטי בדיוק כפי שאני מכירה. אך בי נשבעתי שיהיה זה הטנגו האחרון. 

כל ניסיון להתחלה חדשה עלה בתוהו, ועל אף שבער בי הצורך לעשייה מוסיקלית- ליצור, לכתוב, לעלות על במות ולשאוג את נשמתי, לא מצאתי בתוכי את המוטיבציה לממש.. וגם לא ממש הבנתי מה אני רוצה להגיד. אז הרפיתי מזה בהנחה שזהו לא העיתוי הנכון. 

אז "מה הזמן מסמן לי"..? שאלתי שוב ושוב. בניסיון נואש לחוות איזו פריצת דרך. 
שאלתי - ונעניתי. 
שיחת חתך עם מאיה, המנהלת האישית החדשה שלי, והחברה/אחות (כמעט) הכי ותיקה שלי, הולידה תובנה משמעותית שהרעידה את אמות הסיפים שלי והוציאה כאב עמוק מליבת נשמתי שלא ידעתי שקיים בי. 

אחרי חצי שנה של עבודה משותפת, מאיה ביקשה ממני שאסכים להיות "מנוהלת". שאתן לה לעשות את העבודה שלה כמו שהיא יודעת, שאשחרר את הראש שלי מהצורך למכור, לשווק, לנהל ולתכנן ושאתמסר למהות שלי שמשמעותה להיות "אמן". במילים אחרות, מאיה הציעה לי להפסיק לדאוג, לבדוק, לעמוד על המשמר, ולתת *לה* לעשות את כל אלה.. מאיה ביקשה ממני לבטוח בה, ולשחרר את הצורך בשליטה. 

לכאורה בקשה כל כך טריוויאלית, אפילו מעוררת תמיהה לאור העובדה שאני היא זו שהציעה לה לנהל אותי בסוף הקיץ שעבר. אז למה זה כל כך קשה לי? 
אני רואה שהצורך שלי לנהל ולשלוט בכל הפרטים מביא לי שוב ושוב את אותן התוצאות, ואני מבינה שאין לי ברירה.. הפעם אני חייבת לפטר את הקונטרול פריקית שבי לאלתר!

אני יושבת מולה, והיא מעבירה לי את מסריה ברכות ובעדינות כמו יודעת היטב שהיא נוגעת כאן בעצב חשוף, ואני מקשיבה לה רוב קשב, מעבדת את דבריה, שוקלת את הצעתה המפתה להשתחרר מכל דאגה ולהתמסר ליצירה שהיא היעוד שלי. אני אומרת לה "כן", אני מוכנה!" ובאחת מתפרץ ממני נהר של דמעות, והאסימונים נופלים ומצלצלים חזק בתוכי.. 
זו לא מאיה שאין לי אמון בה, זה החיים עצמם. זו מערכת היחסים שלי עם הבריאה, לא עם מאיה. מאיה היא רק ביטוי לכך. והיא לא היחידה.. השליטה הכפייתית שאני מחזיקה על החיים האלה חוסמת לי את היצירה, את הזוגיות, את צינור השפע.. את הכל! ואני, תלמידה ותיקה של היוניברס, כבר יודעת שכל זמן שלא אסמוך על החיים, הם תמיד יוכיחו לי שאין על מי לסמוך.. הרי המציאות היא אך ורק הולוגרמה של מה שמתרחש בתוכי. 
ואני כבר מותשת, נכנעת, משוועת להישען... להוריד כמה אבנים מהתרמיל הכבד שאני סוחבת על גבי כבר 37 שנים ומאט את צעדיי. ובעיקר, רוצה כבר לראות תזוזה של ממש במציאות חיי. 

ופתאום זה נראה לי כל כך פשוט ובהיר.. 
אני מבינה שמצאתי את השורש. ועצם ההבנה מביאה איתה ישועה גדולה. ועצם ההסכמה לוותר על הדפוס הולידה שינוי רטט מיידי. משהו נפתח.. 
עד מהרה הבכי התחלף בחיוך רחב של הקלה... הללויה.

האביב הזה מביא איתו ריפוי עמוק וניחוחות של התחלה חדשה. השמש המנחמת מייבשת ביצות עכורות בכל הגופים שלי, ומאירה בי תובנות מופלאות שמקרינות למציאות חיי במהירות האור. תודה על ההסכמה להשתנות, להרפות... להתחדש. ותודה על מאיה שלי.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.