January 22, 2017

Please reload

פוסטים אחרונים

אילוף הסוררת

April 19, 2014

 

ולפתע, ללא התראה מוקדמת, כבו אורות הבמה.
 
זו לא עוד פתיחה דרמתית, זו המציאות שלי בחודשים האחרונים, ואם לדייק, זוהי מגמה מתמשכת של השנים האחרונות שהגיעה לאיזה שיא לא צפוי בעליל בתקופה האחרונה.

וזה לא פשוט לי בכלל, אתם יכולים לתאר לעצמכם. נרקומנית במה שכמותי.. הסתכסכתי עם המציאות שלי. כעסתי עליה, הפכתי והפכתי בשאלה "מדוע".. עד שנכנעתי והסכמתי לקבל את המצב בהרכנת ראש כי אני כבר יודעת שבקרב האגרוף מול המציאות שלי, היא תמיד יוצאת מנצחת.
 

בתקופות המאתגרות בחיי, אני נוטה להתבונן בעברי ולדלות ממנו התנסויות מכוננות שיחזקו אותי. נזכרתי שאת כל הדברים הגדולים ומשַנֵי החיים שקרו לי, קיבלתי ללא מאמץ. הם פשוט נחתו לי על כף היד. זה עניין של עיתוי, של בשלות, ובעיקר של אמון. אמון בתהליך החיים.
 

מתוך כך החלטתי להרפות מן התסכול ופשוט לקבל. לקבל את "הגלייתי מאורות הזרקורים". הרי היקום לעולם לא ישיב פניי ריקם.. תמיד ינחת לי משהו על כף היד, אם רק אשכיל להשאיר אותה פתוחה ולאמץ את התוצרת.

ואז, החלו להגיע פניות ובקשות להדרכה וללימוד פיתוח קול (שמאז ומתמיד הדפתי באדיקות, אך לא הפעם..), החלה התעוררות רגעית בענף הפרסומות, אליה הצטרפו פניות של מפיקים ומלחינים להקלטת סקיצות ליצירותיהם עבור זמרים אחרים, וזה הוליד יצירה מחודשת, כתיבה והלחנה... עבור אחרים. 
בקיצור.... הבנתי את הרמז, נפל האסימון-

 

נתבקשתי לעבור אל מאחורי הקלעים.
 

זו החוויה שאני מתבקשת לעבור דרכה בתקופה הנוכחית, כל הסימנים מעידים על כך.
וכך אני מוצאת את עצמי בזמן האחרון, יושבת מול בן אדם אחר ועוסקת אך ורק בו, ולא בי לשם שינוי.
מה אומר ומה אגיד.. אושר! 
דבר לא ישווה לתחושת ההתעלות אחרי מפגש הדרכה קולית עם ברייה בודדת, גם לא מחיאות הכפיים של קהל נלהב אחרי מופע מוצלח. יש משהו מופלא בידיעה שהצלחת להשפיע, ולהעצים אדם אחר במפגש, שאין לו אח ורע.

בחרתי בחיים של אמן, והם חסרי יציבות. ואם לא די בכך, ויתרתי על כל ה"קביים" שזימנה לי המציאות כשעזבתי את מנהלי האישי בקיץ אשתקד. נתתי מבטחי בעצמי ובאלוהימה, ויצאתי לדרך.. ועכשיו זו אני שצריכה לגדל קביים בעצמי, וללמוד להסתדר לגמרי לבד. 

עניין לא פשוט כאשר החוויה הראשונית של עצמאותי כזמרת היא נידוי אל מאחורי הקלעים. 
אאוץ'... זה כואב. מאד כואב.

ובפסח הזה, כשהרהרתי במושגי עבדות וחירות הבנתי שה"מצרים" הפרטית שלי היא מלכות החומר על הרוח, וממנה אני יוצאת בימים אלה ממש.. 


האגו המטופח והשברירי שלי שעובר עכשיו שיעור נדיר בעוצמתו השקול ל"אילוף הסוררת".
כמה חשיבות אני נותנת לחומר בחיי, לראווה, לפומביות, להכרה.. הרבה יותר מדי. ומה שאני עוברת עכשיו זה שיעור בצניעות, להסכים לשחרר את התלות הזו בחומר. להסכים לא להיות הכי בולטת, הכי יפה, הכי מפתה.. להוריד את האיפור ואת הבגדים הנוצצים..להסתפק במועט. 
זה מפחיד אותי ברמות שקשה לי לתאר, ואני עדיין נאחזת בשארית נוצותיי האחרונות.
ולמרות שאני יודעת שזה זמני, אני עדיין משקשקת מפחד. אני יודעת שכשאשוב להופיע במינונים הרגילים, אשוב אחרת. 
אבל אין לי מושג מתי זה יקרה, אלו שיעורים אצטרך לעבור בדרך, לאיזה ויתורים אדרש, ואיך זה ירגיש.

אם הגעתם עד לכאן, אתם בטח תוהים איך האגו המגודל שלי אישר את הוידוי הפורנוגרפי הזה.. ובכן, אומרים שהאמת משחררת, ואני כבר כמהה לתחושת השחרור...
עוד שכבה של איפור נמחקה. 
עוד פוסט חושפני שוגר לחלל הוירטואלי.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

עקוב אחרי בפייסבוק
Please reload

ארכיון
  • Facebook Basic Square

© 2017 by CARMI SHIMRON.